יחיאל די-נור

יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 1909, סוסנוביץ, פולין17 ביולי 2001, ישראל) היה סופר שואה ישראלי יליד פולין, ניצול מחנות ההשמדה הנאציים, שכתב ביידיש ובעברית. די-נור שימש כעד במשפט אייכמן והתעלף לאחר כשלוש דקות של מסירת עדות. נודע בשם העט "ק. צטניק".

תולדות חייו

נולד בשנת 1909 בסוסנוביץ שבפולין בשם יחיאל פיינר.

בצעירותו למד בישיבת חכמי לובלין שבעיר לובלין, והיה ידוע כעילוי, בין מתי המעט שלמדו קבלה מפי ראש הישיבה. בצעירותו כתב שירים ביידיש, והיה עסקן של צעירי "אגודת ישראל" בפולין שבין מלחמות העולם.

תקופת השואה עברה עליו, כמו על יהודים רבים באירופה, במחנות עבודה וריכוז. הוא נחקר פעמיים על ידי הגסטפו בעיר קטוביץ, אז ראה לראשונה את אדולף אייכמן. באוגוסט 1943 הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך עבד עבודות כפייה בזקראו ובמחנה נוסף. משפחתו – אשתו וילדיו – נספו כולם בשואה.

לאחר שחרורו חש צורך עז לתעד ולספר את חוויית השואה לאלו שלא נכחו שם. הוא הקדיש את כל חייו לנושא זה, עד כדי כך שאשתו נינה (אשר בעשור האחרון לחייה שינתה את שמה ל'אלי-יה') העידה כי "החיים במחיצתו היו לא קלים. היה צפוף. בכל פעם שהיה נכנס, היו באים איתו ביחד גם ששת המיליונים". במהלך כתיבת ספריו היה די-נור "מחזיר" את עצמו לאושוויץ: היה מסתגר בחדרו לבוש בכותונת האסיר שלו ולא מתקלח, ישן או אוכל ימים ארוכים.

לאחר שעלה לארץ דרך איטליה בשנת 1946, התחתן בשנית עם נינה אשרמן, בתם של הגינקולוג פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ואשת האשכולות מלכה (וילנר) אשרמן, כפי שהוא מספר בספרו האוטוביוגרפי העימות, ונולדו לו בן (ליאור, איש נדל"ן) ובת (דניאלה, מוציאה לאור).

די-נור נפטר ב-2001 בישראל. בצוואתו ביקש לפרסם את מותו רק בתום השבעה, כדי למנוע ממותו והלווייתו להפוך לאירוע תקשורתי, מכיוון שלדעתו אין לציבור עניין ביחיאל די-נור. "מה שחשוב הוא שק. צטניק חי, והוא יחיה לנצח"

מחקר מקיף יחיד שנעשה בעניין תולדות חייו מופיע בספרו של חוקר ספרות היידיש והשואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יחיאל שיינטוך, "מסיח על פי תומו".

די-נור התנגד באופן נחרץ להסכם השילומים. את תחושותיו בעניין זה הביע בספרו היחיד שלא נכתב כפרוזה, "כוכב האפר", ובפואמה "Wiedergutmachung / שילומים" אשר בסוף ספרו "השעון".

די-נור היה עד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן שנערך בירושלים (1961), מכיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. באחת משתי הפעמים שבהן נחקר ק. צטניק בחדר העינויים של הגסטאפו, המשטרה החשאית הנאצית, נכח בחקירה גם אדולף אייכמן.

בתחילת עדותו, טבע עבור אושוויץ את הכינוי "פלנטה אחרת". עדותו, שבמהלכה התעלף, הייתה קצרה, ונותרה חרותה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסמלי הטראומה של השואה.

וזו לשון עדותו, שבאה בעקבות שאלתו של התובע "מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?"

אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק.

 

יצירתו הספרותית

עוד לפני השואה עסק בכתיבה. אולם לאחר השואה ראה צורך להשמיד כל זכר לספריו מלפני השואה. הוא טס לארצות הברית ושם, בספריית הקונגרס, השמיד עותק של ספר שירה שכתב לפני פרוץ המלחמה. כן גנב ושרף את העותק האחרון שנשאר, שהיה בספרייה הלאומית בירושלים. את שארית הדפים השרופים שלח למנהל הספרייה על מנת להוכיח לו כי הספר הושמד ולא נלקח לספריה פרטית כלשהי. את מעשיו הסביר די-נור בדברים: "הספר הזה היה שייך לעולם שכבר לא קיים, לעולם שנשרף".

ספריו הם, כלשונו, "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ". אפשר לראות בספריו תיעוד של חייו ושל משפחתו. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שאותו כתב (ביידיש) מיד עם שחרורו מהמחנה תחת שם העט "ק. צטניק" (כינוי לאסיר במחנה ריכוז[1]). כתב היד של "סלמנדרה" הובא לישראל על ידי שליח הסוכנות היהודית באיטליה, השחקן והקריין אליהו גולדנברג, אותו השביע די-נור להוציאו לאור. הספר תורגם ונערך בידי י"ד ברקוביץ ויצא לראשונה לאור בהוצאת דביר בשנת 1946. בשנת 2009 ראתה אור המהדורה המקורית המלאה והלא ערוכה ביידיש ובעברית, עם הערות מאת פרופ' יחיאל שיינטוך.

סיפורה של אחותו, שאולצה לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, מתואר בספר "בית הבובות". ספר זה תורגם ליותר מ-32 שפות, יצא לאור בתחילת שנות ה-50, ולמעשה יצר ז'אנר חדש של תיעוד ביוגרפי כסיפורת‏‏.[2]

סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות מינית במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל" אף הוא ראה אור בשנות ה-50.

בשנות ה-60 כתב את "כוכב האפר" – היחיד מבין ספריו שאינו פרוזה אלא מקבץ פואמות. ספר זה יצא גם כאלבום בשלוש שפות (עברית, אנגלית ויידיש) תחת השם "השעון אשר מעל הראש". לאלבום נתווספו ליתוגרפיות של האמן גרשון קניספל, והוא הפך למבוקש על ידי אספנים בעולם.

בסוף שנות ה-60 ראה אור הספר "כחול מאפר" (מאוחר יותר יצא שוב לאור תחת השם "העימות"), הסוגר את מעגל חייו של די-נור ומתעד את חיי משפחתו בישראל, את המפגש עם אשתו נינה, את ימיה הראשונים של המדינה, את מחלת הנפש שבה לקתה נינה, את הולדת ילדיו ואת הקונפליקט עם ערביי ארץ ישראל כמראה לשבר הזהות היהודי-ישראלי.

יוצא דופן מבין ספריו, הוא הספר "צופן א.ד.מ.ע." – ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD שעבר די-נור בידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן באסטיאנס, שהתמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.ד.מ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. הוא סירב להסביר את פשרן, אך סיפר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות כששהה באושוויץ. הפרופסור שיינטוך מהחוג ללשון וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני", הנחשבת כתפילת הצלה מאגית, המכוונת לתנא רבי מאיר. "צופן א.ד.מ.ע." פורסם תחילה בגיליון מיוחד של "העולם הזה" שהוקדש כולו לסיפור, ואחר־כך ראה אור כספר בשנות ה-80. הספר מתאר את תחושותיו של די-נור בשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם. בעקבות הטיפול שעבר כעבור שלושים שנה מעת הטראומה, שינה די-נור את הגדרת אושוויץ כפלנטה אחרת ושואה קוסמית, וקבע שאת אושויץ לא יצר השטן, אלא האדם באשר הוא אדם, "אנשים כמוני וכמוך" ("צופן אדמע", עמ' 123 ,119).

ספריו הדרמטיים, על השואה ועל זוועות אושוויץ, נלמדים בבתי הספר בכיתות הגבוהות כחלק ממערכי השיעור לקראת הנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה. כל ספריו תורגמו לשפות רבות והתפרסמו ברחבי העולם.

ביקורת

בשנת 1994 פרסם חוקר הספרות דן מירון מאמר ובו תקף את דרך ייצוג השואה אצל די-נור והאשים אותו בשימוש "באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר". ב-2007 הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים הסרט "סטלגים" של ארי ליבסקר, שביקר את די-נור וקישר בינו לבין הספרות הפורנוגרפית של ספרוני הסטלגים.[3]

רשימת ספריו לאחר השואה

  • סלמנדרה (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971.
  • בית הבובות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1972.
  • פיפל (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971.
  • כוכב האפר. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשכ"ז 1966.
  • קראו לו פיפל. תל אביב: עם הספר, 1962.
  • חבוטי-אהבה. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984.
  • השעון תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994
  • העימות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים).‫ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989.
  • צופן אדמע: משא הגרעין של אושוויץ (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
  • נקם. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ב 1981.
  • דניאלה. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תש"מ 1980.

לקריאה נוספת

  • יחיאל שיינטוך, כמסיח לפי תומו – שיחות עם יחיאל די-נור (ק. צטניק) בליווי תעודות והערות, בית לוחמי הגטאות ומכון דב סדן, 2003.
  • רינה דודאי, קיטש וטראומה. מקרה מבחן: בית הבובות מאת ק. צטניק. מכאן כרך ו'. עמ' 125-142.
  • יחיאל שיינטוך, סלמנדרה – מיתוס והיסטוריה בכתבי ק. צטניק: יצירתו הדו-לשונית ביידיש ובעברית של ק. צטניק על רקע הביוגרפיה שלו, בליווי תעודות ומפתח שמות, ירושלים ומפעל דב סדן האוניברסיטה העברית, 2009.
  • גיל כהן, זיקוקי די-נור בעלטה: רומן אשר גיבוריו מושפעים מרעינותיו של ק. צטניק והם מהדהדים לתוך חייהם, חממה ספרותית סטימצקי, 2012.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מחנה ריכוז בגרמנית: Konzentrationslager (קונצנטרציונסלאגר) – בראשי תיבות: KZ, מבוטא: "קָה-צֶט"; בתוספת הסופית הסלאבית "ניק" (שהתגלגלה ליידיש) לציון אדם (השוו: "קיבוצניק").
  2. ^ ‏חוקרי התקופה סבורים שלא הייתה תופעה מאורגנת של נשים יהודיות שאולצו לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, וזאת בשל חוקי הגזע אשר אסרו על קיום יחסי מין בין ארים ליהודים. במאמרה של דליה קרפל אכן תמונות קשות בעיתון "הארץ" (6.7.2007) על סרטו של ארי ליבסקר על תופעת הסטלאגים נכתב: בסרטו של ליבסקר מתעדת המצלמה ביקור של בני נוער ישראלים באושוויץ. המורה עוצרת ליד ביתן 24 ואומרת: "לבלוק הזה הובאו בנות צעירות, יהודיות יפהפיות שעברו עיקור והן מובאות הנה אל בלוק שנקרא 'בלוק החדווה'. נותנים לכל אחת קיטון צר, נותנים לה תמרוקים וכלי איפור. היא צריכה 24 שעות ביממה להיות מוכנה לספק את היצרים של משאיות של חיילים גרמנים שמגיעים הנה... הבנות האלה נקראו 'זונות שדה'... ק. צטניק מספר על כך ב'בית הבובות'". האם יש לתיאור הזה בסיס עובדתי? נעמה שיק, דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב חקרה את ניצולן המיני של נשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו וכתבה על כך מאמר שעתיד להתפרסם בארצות הברית. שיק, המתראיינת בסרט, הדגישה השבוע כי "בגלל תורת הגזע לא היו, באופן חד-משמעי, נשים יהודיות ששימשו כזונות בבלוק 24 באושוויץ, או בבתי הזונות האחרים שהיו במחנות אחרים. בבתי זונות אלה נאלצו לשמש נשים גרמניות ופולניות. גם לא היו מה שמכונה לכאורה 'זונות חזית' יהודיות. התצלום המוכר של פאול גולדמן (שדומה לו הופיע גם על עטיפת "בית הבובות" של ק. צטניק בעברית) הנו צילום מבוים – המספר על חזה האשה הוא לכאורה מספר מאושוויץ, אבל זהו מספר סידורי שלא היה קיים. לבקשתי, גם במוזיאון אושוויץ בדקו את התמונה ואישרו שזהו אכן זיוף". שיק אומרת, כי בגלל תורת הגזע והאיסור על יחסי מין עם יהודים כמעט לא היו מקרי אונס של נשים יהודיות על ידי גרמנים. "אני טוענת במאמרי שהיו מקרי אונס של יהודיות, אולם לא על ידי גרמנים, אלא על ידי משתפי הפעולה שלהם. היו גם מקרים של ניצול מיני, כגון נגיעות באיברים אינטימיים ו'בדיקות גינקולוגיות'". בסרט היא מספרת כיצד דבק בניצולים החשד שעשו מעשים שלא ייעשו כדי להינצל. לגבר היו בדרך כלל מציגים את השאלה "היית קאפו?" ולאשה – "היית זונה?" "יש לי מכרה שחושבת שאמא שלה קיימה יחסי מין עם אחד מהמפקדים של המחנה בשביל להציל את אחותה", אומרת שיק. "היא הייתה אשה מאוד מושכת והאנשים גדלו על זה". אבל ככל שבדקה עדויות, אוטוביוגרפיות ומסמכים, והשוותה למסמכים של הנאצים ולמקורות אחרים, לא מצאה ראיה לכך: "אין זונות יהודיות בשואה. אין מה שמכונה 'זונת חזית'".
  3. ^ דליה קרפל, אכן תמונות קשות, הארץ, 4 ביולי 2007

 

        מילון יידי-עברי
       חומר לימודי 
תרגול
משחקים
שירים
יצירות
סימני ניקוד
    חג והווי יהודי
משוררים וסופרים
        פרויקטי גמר
קישורים
כתבו לנו
ידיש:ד"ר שושנה דומינסקי
מונה כניסות: 186219

תכנות: דודי זוהר 2006 אוּרי הרדוף 2009 גד אבן חיים 2017-2016
כל הזכויות שמורות ©
0